דחיית ההתנגדות להשמעת עדותו של מבקר עיריית טבריה בתיק המתנהל נ' ראש העיר ומנכ"ל חברת מחשבים

רקע וטענות הצדדים

1.         בפני התנגדות לשמיעת עדותו של מר בני אליהו - המתלונן בתיק (עד תביעה מס' 5) - בפני בית המשפט, מטעמים של אי קבילות.

2.         כנגד הנאשמים - ראש עיריית טבריה בזמנים הרלוונטיים (להלן: "הנאשם 1") ומנכ"ל של חברת מחשבים פרטית (להלן: "הנאשם 2") - הוגש כתב אישום המייחס להם מעורבות בפרשה שעניינה חדירה לחומר מחשב בניסיון להתחקות אחר פעולותיו של מבקר העיריה, הוא המתלונן בתיק זה.

3.         טוענת ההגנה, בתמצית, כי יש לאסור על שמיעת עדותו של המתלונן בבית המשפט, מחמת שזו עומדת בניגוד להוראות החיקוק הרלוונטיות, האוסרות באופן גורף על הגשת ראיות שנאספו במהלך עבודתו של מבקר פנים, הן לצורך הוכחת תוכנן והן לצורך הוכחת עצם קיומן. עוד נטען כי היות שהמתלונן לא יוכל להעיד אלא על חומרי הביקורת שנמצאו במחשבו ואשר הם העומדים בלב ליבה של הפרשה, הרי שעדותו תכניס בדלת האחורית ראיות שאינן קבילות ולפיכך אין להתיר את עדותו כלל. מוסיפים הנאשמים וטוענים כי בכל המקרים בהם הועלתה לדיון סוגיה דומה החליטו בתי המשפט שלא לאפשר העדתם של מבקרי הפנים (אלא אם הושגה הסכמת הצדדים) וכי המתואר נועד להגן על מוסד ביקורת הפנים, על עצמאותו של המבקר ועל מניעת חשיפתו ללחצים חיצוניים ולפגיעה במקורותיו.

בנוסף נטען כי מדובר בהוראות מוחלטות של אי קבילות, כך שכל מלאכת איזון אינטרסים אינה רלוונטית בעניינם, וכי בכל מקרה של פרשנות הוראות החוק - אם תעשה כזו - יש לבחור בפרשנות המקלה עם הנאשמים.

4.         מנגד טוענת המאשימה כי עיקר עדותו של המתלונן כלל אינה קשורה בתוצרי עבודתו ולפיכך אינה נכנסת בגדר הוראות החיקוק הנזכרות. עוד טוענת היא כי דווקא האיסור על השמעתו של המתלונן בתיק תחטא למוסד ביקורת הפנים, שעה שהנאשמים הם הם שמואשמים בניסיון לחתור תחת עבודת הביקורת הפנימית ולסכלה. לבסוף נטען כי אי הקבילות נדירה בנוף המשפט הפלילי, וכי הקבילות נמדדת בכל מקרה על פי מבחן איזון האינטרסים, אשר בענייננו נוטה באופן גורף לטובת שמיעת עדותו של המתלונן ולהגנה על אינטרס הציבור בשמירה על מוסד הביקורת ועל עצמאותו. בצד האמור נטען כי מדובר בבקשה חריגה שלא הוצגה כל אסמכתא רלוונטית שתתמוך בה.

המסגרת הנורמטיבית

5.         סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב-1992 קובע כי:

"(א) דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי.

(ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי, אך תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי."

6.         דברים דומים נקבעו גם בסעיף 170ג1. לפקודת העיריות [נוסח חדש]:

"דוחות המבקר, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או שהכין מבקר העיריה במילוי תפקידו, לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי."

(וכן בסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, תשי"ח-1958 [נוסח משולב], ממנו שאבו הוראות החיקוק הנזכרות את נוסחן).

7.         הרציונל העומד מאחורי הוראות אלה בא לידי ביטוי בהצעת החוק לתיקון פקודת העיריות (תיקון מס' 75) (מבקר העיריה), התשס"ב-2001, במסגרתו הוסף סעיף 170ג1 הנזכר:

"הצעת חוק זו באה לעגן את תפקידיו של מבקר העיריה ולמנוע את תלותו בראש העיריה".

8.         רציונל זה נובע מחשיבותו המופלגת של מוסד הביקורת, כפי שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה של החלטות:

"על חשיבותה ועל תפקידה של הביקורת בכל גוף שלטוני דמוקרטי אין צורך להרחיב את הדיבור. הערובה לקיומו של משטר דמוקרטי תקין מצויה בחשיפתו לביקורת. כדי שמשטר דמוקרטי לא ינצל את כוחו לרעה עליו לפעול בגלוי, תוך חשיפת דרכי עבודתו בפני הציבור שהוא נזקק לאמונו. הביקורת על מוסדות השלטון מעוגנת בעקרונות היסוד של השיטה, והיא נשענת על חופש הביטוי ועל זכות הציבור לדעת" (בג"ץ 5743/99 דואק נ' ראש-עיריית קרית ביאליק, ניתן ביום 8/8/00, פורסם ב"נבו").

וגם:

"לא אחת עמד בית משפט זה על החשיבות שבקיום ביקורת ובדיקה לגבי פעילותם של גופים ומוסדות ציבוריים ועל תרומתן לקידום ולהטמעה של נורמות ושל ערכים ראויים כגון מינהל תקין, טוהר מידות, יעילות, מקצועיות, חיסכון ועוד" (בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' עוז, ניתן ביום 14/5/08, פורסם ב"נבו", להלן: "עניין עוז").